<h1>ספר הנייר הלכ' מליחה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
[חולין קי"א ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ושמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל, ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שריא רב חנינא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלחה כל כך שפוגם המאכל מחמת רוב המלח עד ששורין אותו במים כעין בשר שלנו שמולחין להצניע, אבל האי כותח דנאכל מחמת מלחו דאינו נמלח רק מעט אינו כרותח, וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה, ואי אית ליה פילי אסור אף בקליפה לא סגי. ובשיעור מליחה נחלקו רש"י ור"ת, שרש"י אומר דבשר שמולחו לקדירה לבו ביום לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו שכבר ראוי לאוכלו בלא שרייה במים, ור"ת אומר שכל מליחות בשר לקדירה צריך למולחו כל כך שלא יהא נאכל מחמת מלחו והוא כרותח שאם היה נותן אותו בקדירה כמו שהוא בלא הדחה שלא יהא ראוי לאוכלו. והביא ראייה לדבריו מדפריש בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה וא"כ יוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צליה, וא"כ מליחות שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוי כרותח דצלי. ונפקא לן [מנחות כ"א ע"א] מבמלח תמלח [ויקרא ב'] שיהא המלח מקלקל הטעם וזהו אינו נאכל מחמת מלחו, [שם] ואמר רבא וכן לקדירה אלמא שכל מליחות שאנו מולחין לקדירה צריך שיהא אינו נאכל מחמת מלחו, וכר"ת קיימא לן דעל מליחה דידן שאנו עושין לקדירה קרוי אין נאכל מחמת מלחו ואות' המליחה הוי כרותח. וגבינה שנגעה באותו בשר הגבינה אסורה אפילו אינה מלוחה, אבל הבשר מותר שהרי לא פלטה הגבינה כלל, ואם איפכא שהגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת דהבשר אין פולט כלל ובולע פליטת הגבינה, ואם שניהם נמלחו ונתונות זה על זה או סמוכין כשיעור מהלך י' פסיעות שניהם אסורים דשניהם פולטים וכל אחד בולע טעם חברו, ולא שייך למימר כבולעו כך פולטו אלא גבי דם. ובשר כשר ובשר נבלה כן הדין, וכן טהור מליח וטמא תפל מותר לפי שאין הטהור מפליט הטמא. ודווקא כשהטמא מליח אז הוי כרותח ואוסר הטהור שאין מלוח ובולע הפליטה שהיא רותחת, אבל בשר טהור שאינו מליח שנפל לתוך חלב שאין מליח או איסור צלול שאין מליח אז הבשר מותר דצונן אינו בולע צונן, כמו ההוא בר גוזלא דנפל כו' דשרי ר' חנינא. ואם הבשר מלוח אז אסור לפי שהוא רותח ובולע הכותח שהוא לח אצלו. ובשר צלי שנפל בחלב או נטף חלב עליו צריך קליפה אפי' שניהם צוננים, ואי אית ביה פילי קאמר רבא כולו אסור בעודו חם. ובשר שלא נמלח רק קצת כגון לצורך צלי, אעפ"י שאין כרותח לאסור בשר במגעו, מ"מ ציר הנוטף על הגבינה אוסר הגבינה שהרי הציר אינו נאכל מחמת מלחו כ"א על ידי טיבול. והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו כ"כ שאינן לחין מבחוץ אפי' נוגעין זה לזה אין אוסרין דאין בהן לחלוחית ואינם אוסרים זה עם זה כ"א כשהם לחין מחמת המלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבא ההדחה מסירה הלחלוחית ורתיחת המלח. הנה פירשתי דין של בשר כשרה שנגעה אל הנבלה או לגבינה או נפל לחלב והאחד מלוח או שניהם מלוחים, אבל אם נתבשלו או נצלו כל אחד לבדו יש להם דין אחר. פרק כיצד צולין [ע"ו ע"א] פליגי רב ושמואל לרב עילאה גבר לשמואל תתאה גבר, והלכה כשמואל דתניא כוותיה. וא"כ אם בשר נבילה צונן מונח על גבי בשר כשירה חמה אפילו חי ואי' מלוח הבשר נאסרת לפי שחום התחתון מפליט העליון, דדווקא מלח אין מפליט בטהור מלוח אבל בשר חם מפליט ומזיע וכ"ש אם הנבילה רותחת מלמטה והשחוטה עליה צוננת [דנאסרה דתתאה גבר, ואם למטה הצוננת] בין נבילה בין שחוטה ועליה אותה שהיא חמה ורותחת אז השחוטה כשירה [מותרת] דאין התחתונה הצוננת מבליע מחמת חום שעליו, ומ"מ קליפה מיהא בעי דאדמיקר ליה בלע פורתא. ומלח שנתנוהו בקערה יבישה שהיה בה בשר ונותנין מאותו מלח בתבשיל של חלב או איפכא מותר דמלח אינו מפליט מה שבלע בדבר שאין אוכל, והיכא דשריא כמכא בקערה של בשר קערה שריא בהדחה אעפ"י שהוא מליח קצת מחמת מולחו הוא דהמלח אין מפליט בדבר שאינו אוכל. ומכתשת של גוים מורטיי"ר בלע"ז צריכים הגעלה שפעמים שופכין בו שומן רותח עם שומין או פלפלין, ואפילו שהיא של אבן צריך הגעלה דאמרינן בתוספתא [קרבנות פ"י ה"ו] כלי אבנים אין צריך מריקה ושטיפה רק הדחה ר"ל הגעלה. ולגבי מליחה דצלי נחלקו עליו גדולי הדור דיש אומרים דאין צריך מליחה לבשר שרוצה לצלותה וכן לאוכלה חיה ואו' ראיה מהא דאמ' [כריתות כ"א ע"ב] דם האברים שלא פירש מותר, וכמה ראיות, ומסקנא דמילתא הכי קי"ל דלקדירה צריך למלוח הבשר כל כך שאם היו נותנין בקדירה עם המלח שעליו או אם היו צולין אותו שלא היה נופל המלח מאליו, ורוטב התבשיל לא היה נאכל מחמת מלחו. ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ומדיחו כמו שנפרש במקומו בע"ה, ומניחו על דף מוטה שיעור צלייתו ובעוף שיעור צליית הכבד כדפי' בה"ג. ולצלי אם נותנו על גבי גחלים צריך שימלחנו היטב, או אם יצלנו בשפוד ימלחנו היטב אז אין צריך להניחו שיעור צלי כמו לקדירה ומיד יתננו על גבי האש דמידב דייב דמה ויניחנו לצלותו היטב. ויזהר שלא יחתכנו בסכין טרם גמר אפייתו שהוא טרוד לפלוט כי יאסור הסכין מן הציר הנפלט. וכן לא יתננו ע"ג כלי כשר אם לא נצלו כל צרכו כי הציר היוצא ממנו יאסרנו, אמנם השפוד אין נאסר, וככר שחתך עליו אותו בשר, הככר אסור והבשר מותר, דרבא הווה אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, וקיימא לן כרבא. ויזהר מלתת תחתיה בי דוגי ליקפרייא"ה בלע"ז כדפי' לעיל דאמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי לקבל שומן הנוטף מבשר שנצלה אצל האור עד שתעלה תמרתו של עשן ריח בגמר צלייתו ואין בו עוד דם. אמנם בה"ג כתבו בו שיעור בצלייה דמייתי תרי גללי דמלחא ונותנין אותו בכלי ושואב הדם והשומן צף. ואנן דלא בקיאין בשיעור תרי גללי דמלחא אסור ליתן כלי לקבל השמנונית מתחת בשר שלא נמלחה ושהה שיעור מליחה והדחה וכ"ש ליתנם בקדירה שרגילין לטגן עופות או לצלותן לעשות מהם ציביי"א בלע"ז אסור לצלות עד שימלחנו וישהו כשעור ויודחו.
